אלחי לויט, חנה בורר רז וזאב שמשוני ב-קופסאות

אמנם אני כבר לא מעדכן כאן, אבל רציתי לספר לכם שהסרט החדש עליו עמלתי בכמעט שנתיים האחרונות, אותו בייימתי יחד עם חברי המוכשר אלכס קורין, ושהופק על ידינו ביחד עם התסריטאי אילן שיינפלד כבר מוכן ויוקרן בבכורה ביום חמישי 16.6 בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב, במסגרת תחרות הסרט הישראלי הקצר.

הנה הטריילר לסרט

למי מכם שזוכר, זה סרט שני שלי שמוקרן במסגרת הזו, לאחר שהסרט הקודם שלי, שירות עצמי, זכה שם בציון לשבח.

ההקרנה תתקיים במסגרת הערב הראשון של מועדון הסרטים של ה-TLV Fest.

הסרט שלי, שזכה בציון לשבח בפסטיבל לקולנוע לסבי, הומו, בי וטראנס (או בכינויו המקוצר TLV Fest) יוקרן לפני הסרט (באורך מלא) בוי קאלצ’ר, שהוקרן בפסטיבל של 2007 וזכה בכמה פרסים ברחבי העולם.

משום מה אני מרגיש חובה לציין שבעוד הסרט הארוך נראה לי כסרט גייז טיפוסי (הרבה אנשים יפים מאותו מין מזדיינים ומחפשים אהבה, לא בהכרח בסדר הזה), הסרט שלי הוא ממש לא. הסרט שלי הוא סרט קצר מאוד (כ-9 דקות כולל כותרות הסיום) ורובו ככולו אווירה ומשחק משובח.

לפי מה שאני מבין, הערב הזה הוא הראשון מבין שורה של כמה ערבים בהם יוקרנו סרטים מהפסטיבל הקודמים וכל ההכנסות מההקרנות יועברו לקופת הפסטיבל, שסבל בשנה שעברה ממחסור במזומנים.

תודה גדולה ליאיר הוכנר, האיש שמאחורי הפסטיבל.

ראו עצמכם מוזמנים!

הסרט שלי, שירות עצמי, זכה בציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע ההומו לסבי בי וטראנס!

ציון לשבח אמנם לא טומן בחובו פרס כספי או פיזי כלשהו, אבל עדיין מדובר מבחינתי בהרבה כבוד והרבה שמחה.

כשעליתי לבמה של הסינמטק לקבל את התעודה חשבתי אולי להגיד כמה מילים, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את זה לנטעלי בראון שהסרט שלה געוואלד זכה (בצדק) במקום הראשון. אז אני הולך לנצל את הבמה החצי ציבורית כאן לומר שוב תודה לכל הצוות המדהים שעשה איתי את הסרט, ובמיוחד לשחקנים – עמית זמיר ומשה בן-עבד, וגם תודה מיוחדת ליאיר הוכנר שרצה את הסרט לפסטיבל עוד לפני שבכלל הסתיימה כתיבת התסריט, ונתן לי את ההזדמנות להציג את הסרט שלי מול אולם מלא בסינמטק, שזה סוג של הגשמת חלום**

ובכלל כמה מילים על הפסטיבל הזה: זה לא מובן מאליו שיש מקום לפסטיבל קולנוע להט”בי, הרבה אנשים יכולים לשאול, ואף שואלים, מה בכלל מייחד פסטיבל כזה? למה צריך מסגרת שונה לסרטים האלה? אני לא בטוח שאני, בחור “סטרייט”, יכול לענות על השאלות האלה בצורה הטובה ביותר, אבל אני כן יכול לומר שהמסגרת הקווירית של הפסטיבל הזה נותנת במה לסרטים שהם – גם מבחינה קולנועית – אלטרנטיבה אמיתית למה שמוצג בכל מקום אחר, כולל פסטיבלים וכולל מסגרות נסיוניות כאלה ואחרות. בנוסף הפסטיבל נותן לקבוצת המיעוט הלהט”בית, שכמובן איננה מקשה אחת, עוד מקום לחגוג את עצם היותם מי שהם. אלו אנשים שלעתים, וכמה מאיתנו נוטים לשכוח את זה, חיים עדיין חיי שקר עם עצמם ועם הסובבים אותם ומרגישים מאוימים בגלל ועל ידי הזהות המינית שלהם ועדיין לא זוכים לשוויון זכויות, לא באופן רשמי ולא באופן חברתי.   מעבר לכך, בתור מי שמתעניין מאוד בתרבות קווירית ונמשך אליה כבר שנים ארוכות, אני מודה שיש משהו ביצירה הקווירית שמונע מאנרגיות שפשוט חסרות ביצירות “סטרייטיות” רבות. חוץ מזה, כאמור, התכנייה של הפסטיבל, שלצערי לא יצא לי לשהות בו זמן רב, באמת הציגה סרטים מסקרנים ואיכותיים (לפי התגובות ששמעתי).

עוד על הפסטיבל – בעינהדג  ובסינמסקופ.

בקיצור – כל הכבוד ליאיר על הארגון ועל היוזמה ועל ההמשכיות (זהו הפסטיבל ה-3, ומי ייתן שנזכה לעוד רבים וטובים).

* אני מקווה שבימים הקרובים יתאפשר להעלות לפחות חלק מהסרט לאינטרנט ואז יהיה עדכון אחרון בהחלט.

** האמת שלגמרי חשבתי לוותר בשלב הזה של חיי על בימוי, אבל אירועי הימים האחרונים החזירו לי את החשק, אז זה המקום לציין שהחלום יוגשם במלואו כשפיצ’ר שלי יוקרן שם (למרות שעד שזה יקרה, הוא כבר לא ייקרא מרכז דורון לקולנוע אלא מרכז מארק ריץ לקולנוע).

הערב (יום ה’ 26.6.2008, למי שקורא את זה מאוחר מדי) במסגרת תחרות הסרט הישראלי הקצר של הפסטיבל הבינלאומי השלישי לקולנוע לסבי הומו בי וטרנס – פיו, איזו הקדמה ארוכה… – יוקרן הסרט שכתבתי וביימתי (וגם ערכתי, אבל לא לבד) בסוף שנה ב’ של הלימודים שלי. כן כן, זה אותו הסרט שצולם לפני שנה ושישה ימים בדיוק, והליך הפוסט פרודקשן שלו הסתיים רק אתמול…

זה המקום לעדכן את מי שהיה פעם מקוראי הבלוג שלי שבעצם עזבתי את הלימודים. לא מתוך יאוש מהמקצוע, אלא מתוך תחושת קבס ומיאוס קשות כלפי ומאת בית-הספר שבו למדתי. אבל למעשה ההצהרה הזו היא די ריקה מתוכן, מכיוון ששנת הלימודים הבאה אמורה להיות מוקדשת לליווי וצילומי סרט גמר, ואני החלטתי שאני לא הולך לביים סרטים בעתיד הקרוב. אני ממשיך לערוך סרטים של חברים מהלימודים, וכיום אני מתחיל את מה שאני מקווה תהיה הקריירה שלי – משמע, אני עורך (פנוי להצעות, דרך אגב ).

זהו, נראה לי. אני חושב שזו הזדמנות טובה להודיע באופן רשמי על סגירת הבלוג שבאופן מעשי נותר שומם מאז פברואר. תודה לכל מי שקרא ותודה גדולה לכל מי שהגיב. היה לי תענוג גדול לכתוב כאן בתקופה לא קצרה ומאוד משמעותית בחיי.

אני מסיים בשיר שהכרתי רק השנה בזכות אחד הסרטים המעולים של הזמן האחרון בעיני, וזה גם שיר פרידה נהדר:

שתזכו רק להצלחה ואהבה,

דורון

דוד וולך ראה הרבה סרטים טובים בחייו, וההשפעה כמובן ניכרת בכל פריים בסרט, הבעיה היא שהאיש פשוט לא מספיק מקצועי, והתקציב שעמד לרשותו לא יכול היה ליצור סרט שיעמוד בסטנדרטים שהוא מעמיד לעצמו. התוצאה הסופית היא סרט שמרגיש כמו תרגיל “חקה את הבמאי האהוב עליך”, עם פאקים טכניים שפשוט פוסלים את הסרט על הסף מבחינתי – החל מהקלטת סאונד חובבנית ועד בריחות פוקוס בצילום (המרשים ביותר ברגעים אחרים). כשמישהו מכוון כל כך גבוה, כל פספוס קטן צורם, והתוצאה, למרבה הצער, נראית פשוט מגוכחת.

חופשת קיץ נראה כמו סרט סטודנטים בינוני לכל היותר, ואני באמת לא מבין מאיפה הגיעו כל התשבוחות. אולי בסרט הבא שלו, וולך כבר ישיג תקציב שיאפשר לו לעשות משהו שמתקרב גם מבחינת התוצאה למאסטרים שלו – ברגמן, טרקובסקי וקישלובסקי.

אגב – בשנה שעברה יצא לי לצפות בפנינה נדירה, סרט סטודנטים מרהיב בשם “ביתה של המשוררת”, יוצר הסרט הזה הוא חיים טבקמן, שהוא גם במקרה העורך של חופשת קיץ. טבקמן זכה לאחרונה לתמיכת הקרן הישראלית לקולנוע בהפקת הפיצ’ר הראשון שלו. שווה לעקוב.

למרבה הזוועה – דווקא הקטע הגרוע ביותר בסרט מצא את דרכו ל-FLIX.

מה שבטוח הוא שהדארג’ילינג בע”מ הוא עוד ממתק אודיו-ויזואלי מבית מדרשו של אחד היוצרים הייחודיים והמוכשרים ביותר בהוליווד בעשור האחרון, ווס אנדרסון (למי שלא מכיר – משפחת טננבאום, מתחת למים, ועוד סרטים ששמותיהם לא תורגמו כהלכה). אמנם הסרט מגיע אלינו באיחור קל – בעוד שבועיים הוא כבר יוצא ב-DVD בארה”ב – אבל כמו שאומרים, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

העלילה בקצרה - פרנסיס וויטמן (אוון ווילסון, שכרגיל אצל אנדרסון, היה שותף גם לכתיבת התסריט) מארגן לו ולשני אחיו מסע “רוחני” ברחבי הודו, שרובו מתרחש ברכבת הדארג’ילינג הידועה(?). שלושת האחים, שלא נפגשו מאז לוויית אביהם שנה לפני כן, לא מגיעים למסע הזה מאושרים במיוחד – פרנסיס הבכור השתלטן החליט לקרוא להם למסע לאחר שנפצע קשות בתאונת אופנוע, פיטר, האח השני (אדריאן ברודי, התחליף המצויין של לוק ווילסון?) עומד להפוך לאב למרות שהוא בכלל היה בטוח שיתגרש מאשתו הרבה לפני כן, וג’ק הצעיר (ג’ייסון שוורצמן, גם שותף לכתיבה) ניסה ללא הצלחה להתנתק מהאקסית המיתולוגית שלו (כמתואר בסרט הקצר מלון שבלייה שמוקרן לפני הסרט, והופץ באינטרנט לפני כמה חודשים), האמת היא שאפשר להבין אותו, האקסית הרזה מדי שלו היא נטלי פורטמן.

זוהי רק נקודת הפתיחה כמובן. וכמו תמיד אצל ווס אנדרסון, העלילה היא רק חלק קטן מההנאה, התענוג האמיתי הוא הצילום המשגע של רוברט יאומן (הצלם הקבוע של אנדרסון) שנותן לסרט גם את האווירה ה”ווס אנדרסונית” הרגילה והטובה, וגם מוסיף הפעם שינויי זום קיצוניים שמרגישים כמו סרט פעולה משנות ה-60, ומייצרים עוד כמה רגעים יפהפיים. גם הפסקול (שמורכב הפעם בעיקר מהקינקס ומפסקולי סרטים הודים משנות ה-60 וה-70) הוא מרכיב חשוב בחוויה האנדרסונית הזו.

כאמור, אני חשבתי שהסוף קצת נמרח, ומצאתי לפחות שלוש נקודות שהיו יכולות להיות סוף מושלם לפני שכותרות הסיום הגיעו, אבל שוב, ייתכן ומצבי הגופני גרר חוסר סבלנות מצידי. בכל אופן – תענוג של סרט למי שאוהב את ווס, תענוג של סרט גם למי שלא מכיר אותו, ומי שלא אוהב את ווס אנדרסון הוא מקרה אבוד מבחינתי.

הרי ברור שאם לא הייתי שואל ממקום העבודה שלי את תנין פיגוע של אסף גברון, לא היו מתפוצצים יום לאחר מכן 2 מחבלים. הקוסמוס היה צריך את הטריגר המעורר הזה לתקופת הפיגועים.

אבל מה לעשות שמשום מה יש ארגז מלא בספרים בקומה השנייה? הם עמדו שם שבועות ארוכים והתאפקתי. בסוף לא עמדתי בפיתוי (אני לא מצליח לעצור את עצמי מול ערימות ספרים), לקחתי את תנין פיגוע ואת פיקניק של ארנה קזין. יום אחר כך המחבלים התפוצצו, והשוטר ירה לאחד מהם בראש וכו’ וכו’.

אז אני מתנצל, ומודיע – הפסקתי לקרוא,  7 פרקים של פיגועים הספיקו לי. אני עובר לפיקניק, אלוהים יודע מה ייצא מזה.

לקריאה נוספת בנושא: דבורית שרגל.

בקרוב – פוסטים אמיתיים, עם קולנוע, מוסיקה וכו’.

אם אתם רוצים רטרוספקטיבה מקיפה למדי על הקליפים של מר קוביין (זה בטח משעשע אותו כשקוראים לו “מר”), מזל שיאיר רוה דאג לכם כבר לפני חצי שנה.

אם אתם רוצים לדעת מה השיר הכי יפה בעולם לדעתי (וכן, אני לא מקורי במיוחד), רמז לזה מחכה לכם כאן.

אם אתם רוצים לדעת את דעתי על הסרט, אומר לכם שהוא טוב מאוד, גם למי שלא מכיר ואוהב את Joy Division, אבל בעיקר למי שכן (כמוני).

אם אתם רוצים לראות את קונטרול בקולנוע ולא הגעתם אתמול להקרנה בסינמטק ת”א, דברו עם החברים בסרטי אורלנדו. אמנם יש שמועות על כך שהסרט יופץ בארץ, אבל אין לכך עדויות (בערך כמו הקרנות של אני לא שם בסינמטקים).

אם אתם מעדיפים להתרשם קודם מ-Joy Division כפי שהופיעה בזמן אמת, אתם יכולים לצפות בקטע הבא:

ואם אתם שואלים את עצמכם אם אני הולך לחזור ולעדכן כאן לעתים קרובות יותר, אין לי תשובה בשבילכם (אבל אם לשפוט לפי הזמן שלקח לי לגרום לפוסט הזה להיראות נורמלי, אז כנראה לא)

פתאום התעוררתי, אבל עוד לא ממש.

מחר אנחנו נפגשים לראשונה לקראת שנת הלימודים הבאה. ומחרתיים יוכל מי שיירצה לציין שנה לפוסט הראשון שלי.

מה שאני מנסה להגיד זה שזה לא מקרי שאני כמעט ולא כותב כאן. זה גם לא מכוון. פשוט לא בא לי. ולא נראה לי שיבוא בקרוב.

יש משהו מזויף בחיים האינטרנטים האלה. וזה נמאס. צריך לנסות לחיות קצת יותר גם מחוץ למקלדת ולמסך.

אני לא סוגר כלום, רק מנסה להבהיר מה קורה.

בהחלט ייתכן שאחזור לכאן מתישהו, אולי זה אפילו יהיה מחר או מחרתיים, אבל כרגע זה לא נראה ככה.

בינתיים – לילה טוב, ובהצלחה.