סיכום 2006 שלי ממשיך. כאמור, הסיכום שלי כולל סרטים ואלבומים שיצאו (בישראל) ב-2006 ולא זכו לדעתי להפצה או להערכה שהם ראויים להן. אני חוזר וקורא גם לכם, 3 קוראי הנאמנים, לשתף אותי בתגובות או בפוסטים על האנדר-רייטד שלכם לשנת 2006, פוסטים אפשר לשלוח לכאן.
סרטו הראשון כבמאי של טומי לי ג’ונס – שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה, זכה ב-2005 למספר פרסים בפסטיבלים הכי נחשבים, כאשר פרסי התסריט והשחקן הטובים ביותר בקאן הם הדובדבן שבקצפת הזו. אצלנו בארץ, לעומת זאת, הוא הופץ בכמות מצומצמת עד בלתי קיימת של אולמות ולתקופה קצרצרה ביותר. קצרצרה כל כך שכשאחותי הגדולה אמרה לי “תשמע ראיתי את 3 הלוויות והוא ממש ממש מעולה”, לא הייתי יכול לומר יותר מאשר “כן, שמעתי שהוא מצוין”, כי עד שהספקתי לפנות לי זמן לראות אותו, הוא כבר ירד מהאקרנים, ולא בקול תרועה רמה במיוחד. אמנם גם בארץ המבקרים התלהבו מהסרט, אבל הצופים לא מילאו את האולמות (הבודדים, כאמור) שהקרינו אותו. מזל שיש דיוידי.
מלכיאדס אסטרדה הוא איכר מקסיקני שעובד בטקסס, או יותר נכון, עבד בטקסס עד שנורה למוות. פיט פארקינס (לי ג’ונס) הוא קאובוי מזדקן וחברו הטוב של מלכיאדס, שמתעצבן מחוסר הרצון של גורמי החוק המקומיים באשר לחקירת הירי, ומחליט לקחת את החוק בידיים – הוא יוצא לחפש את היורה, ולאחר מכן מכריח אותו לסחוב ביחד איתו את הגופה בחזרה למקסיקו – לקבורה נכונה ואחרונה. לי ג’ונס מתאר בסרט את צידו האמריקאי של הריו גרנדה כבית קברות אחד גדול, שבו גם האנשים החיים, מתים למעשה. כל שנותר לפארקינס הם הזכרונות מחברו המנוח ונוסטלגיה לעבר שלא ישוב, ולכן הוא יוצא אל המסע שלו, מסע בכיוון אחד, בכיוון ההפוך. בעוד המוני מקסיקנים מנסים לחצות את הגבול לעבר ארה”ב, ולעתים מוצאים בכך את מותם, פארקינס יוצא לצד השני, בדיוק כמו אנשי חבורת הפראים של פקינפה.
בכלל, הסרט הזה הוא מין הומאז’ לפקינפה. החל מהמסע עם הגופה, שמתכתב ישירות עם הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה, ועד לזכרונות של פארקינס מהשיחות עם מלכיאדס, שמאוד מאוד הזכירו לי את הקטעים בכפר של אנג’ל בחבורת הפראים. גם הנושאים של קאובוי מזדקן, מסע נקמה ללא תוכלת, וקינה על המערב הישן, היו קרובים לליבו של סם.
הבימוי המדויק והמעודן של לי ג’ונס לתסריט הנפלא של גיירמו אראייגה המקסיקני, בשילוב עם משחק מצוין של כל השחקנים, מעבירים סרט קשה, עצוב ונוקב על גזענות, אהבה, יחסים, מתחים וחברות.
מזל שיש דיוידי?
מזל שהורדתי אותו חודשיים לפני שהגיע לארץ.
דואל: נו, אבל אני מדבר על אפשרויות חוקיות…
אני הייתי מאותם בודדים שראו את ההקרנות בארץ. אמרתי לעצמי שהנה מגיע סוף סוף מערבון אולד-סקול (למרות שמתרחש בתקופה מודרנית) ועוד עם טומי לי ג’ונס, כך שאני לא יכול להחמיץ את זה. ולא התאכזבתי.
למרות הפתיחה הנמרחת מדי לטעמי של הסרט, הוא מקבל בהדרגה כיוון ונכנס לתוך נעלי הקאובוי שלו בביטחון רב תוך שהוא מפתח קצב כמעט מדיטטיבי/מיסטי המותיר להרבה אוויר מדברי לנשוב מהמסך אל הצופה. האווירה שנוצרת היא מאוד ייחודית ומזכירה באופן כמעט מושלם (כמו שציינת) סרטים שנעשו עשרות שנים אחורה, במובן הטוב כמובן.
אז אני מניח שגם את בבל עוד לא ראית.
דואל: עדיין לא. איך הוא?
פעם אהבתי מאוד סרטים שמתכתבים, אבל עכשיו, כשאין לי זמן בשיט, הם מאוד מעצבנים אותי. כאילו, מתי אני אמור לראות את כל הדברים האלה בשביל לקלוט את כל רבדי ההתכתבות. בעסה!
דואל: תראה, ארנב אביב חביב, אני לא הכרתי את סרטיו של פקינפה כשראיתי את 3 הלוויות, ובכל זאת אהבתי מאוד את הסרט. אם מדובר בסרט טוב, אז ההתייחסות לסרטי העבר היא רק ערך מוסף, ולא העיקר. מאוחר יותר, כשראיתי חלק מהסרטים איתם הסרט “מתכתב”, הערכתי אל יוצריו גברה עוד יותר. בקיצור – זה פשוט סרט טוב, עזוב אותך מלקלוט את כל ההתכתבויות.
שמעתי על הסרט דברים טובים כשהוא יצא, אך עוד לא הספקתי לראות. עכשיו הוא עלה לפסגת הרשימה, תודה על ההמלצה.
קח, כואב הלב 🙂
סרט מעולה.
דואל: אני ושלושת גולשי מודים לך על הקישור, אבל זה מסוג הסרטים שאני מעדיף לשמור לקולנוע (אולד פאשנד, אני יודע)
אני שמחה שבחרת במלכיאדס. אוהבת אותו מאוט.
ראינו את מלכיאדס.
כלומר, ניסינו, אני ומילואימניק, למצוא זמן במהלך השבוע לראות אותו.
משפט מפתח – “קדימה, אין זמן, יש לנו מקסיקני שצריך לקבור שלוש פעמים!”.
דואל: נו, ו…? למרות שזו לא הדרך המומלצת לצרוך סרטים, אם אתה חייל יש לך הנחה. אני השלמתי המון סרטים בצבא. רגע, אתה לא משוחרר?
טעות שלי בניסוח, במהלך שבוע, לא השבוע.
זוכר את הקטע של צפייה חודשיים לפני שהגיע לבתי הקולנוע בארץ?
ואין ו, סתם משפט מפתח משעשע לדעתי.
דואל: הבנתי את המשפט, ה-“ו” היה בקשר לדעתך על הסרט
סרט מדהים.
השלווה שלו היתה בכזה דיסוננס לשבוע הלחוץ שבתוכו מעכתי שעתיים לראות סרט, זה התאים לי בול.
בנושא מי רואה סרטים איך – כמו שאני רואה את זה שנינו מרוצים.
אני אוהב לראות סרטים ולא לשלם, אז אני שמח.
אתה אוהב לראות אותם על מסך קולנוע, אז אתה שמח.
אררר… זה מסוג הסרטים שאני בדרך כלל אוהב, והסיפור הבסיסי של “מלכיאדס” היה מבטיח, אבל לא אהבתי את הביצוע. אפילו הקפדתי לראות אותו בקולנוע אי שם בחודש מרץ השנה, ויצאתי די מאוכזב. הידידות בין שני הגברים נראתה לי לא משכנעת, צירופי המקרים היו סכמטיים מדי, השילוב בין הדרמה להומור היה צורם. היו עוד כמה דברים שהפריעו לי אבל אני כבר לא זוכר את רובם.