אני עובר מסרט לסרט, ורק המוות קבוע

הערב התקיימו ההקרנות של התרגילים שצילמנו בסמסטר א’, מדובר גם על התרגילים התיעודיים וגם על תרגילי הסצינה העלילתיים שייתכן שוותיקי הקוראים זוכרים את התקופה המטורפת שבה הם הצטלמו, אי שם בחורף שעבר. ערב ההקרנות היה פחות או יותר עבודה של איש אחד, עבדכם הנאמן. לא זכור לי אם נודבתי או התנדבתי למשימה הזו, אבל בכל מקרה הייתי האחראי הכמעט בלעדי על הפקת הערב – בעיקר בכל מה שקשור לאיסוף התרגילים השונים מהסטודנטים, והבאתם לכדי הקרנת דיוידי ראויה לשמה.

המשימה הקשה ביותר הייתה לאכוף דד-ליין על החבר’ה, ולא פחות מכך – לאכוף דד-ליין על הנהלת בית-הספר שסירבה להבין שעד שהסטודנטים לא יראו על לוח השנה תאריך ושעה קבועים להקרנות, עריכת הסרטים תימשך לנצח. בסופו של דבר, לאחר משא ומתן ארוך שכלל ויתורים כואבים לשני הצדדים, נקבע התאריך המיועד להיום. למען הדיוק, אני אמרתי שההקרנות יהיו בתאריך הזה ולא מעניין אותי כלום, כבר נמאס לי לדחות ולדחות, כל השאר כבר התיישר לפי הקביעה הזו.

עכשיו, אולי כדאי לעצור ולהזכיר שההקרנה הזו לא היתה הקרנה רגילה. בדרך כלל נהוג להזמין את השחקנים לערב ההקרנה, אולם במקרה שלנו, כזכור, אחד השחקנים נפטר. מכל הבלגן של קביעת התאריך להקרנה, יצא שבסופו של דבר כמעט ואף אחד מהשחקנים שהוזמנו לא הגיע, ועד לרגע האחרון הייתי בטוח שגם המשפחה של זיו, שהוזמנה לאירוע על ידי ועל ידי אלכס לא יבואו, אבל בסופו של דבר, ממש לפני תחילת ההקרנה, הגיעו אלינו וכיבדו אותנו בנוכחותן (ואני אומר את זה ללא שמץ של ציניות או מליצות מיותרת) אימו ואחותו של זיו ז”ל. אלכס ליווה אותן מהמעלית לאולם ומייד כשהן התיישבו התחלתי בהקרנה.

סדר הסרטים נקבע מראש כך שהתרגיל בו זיו שיחק יהיה האחרון לפני ההפסקה. ההקרנה עד לסרט הזה עברה בסדר גמור, חלק מהתרגילים היו טובים , חלק קצת פחות וחלק הרבה פחות, אבל לא משהו מיוחד. אבל כשהתחיל הסרט של אלכס, היה אפשר להרגיש את האווירה באולם משתנה, בהתחלה, מעוצמת הווליום של ההקרנה זה לא היה ממש בולט, אבל ככל שהסצינה נמשכה, נשמע בבירור יותר קול של בכי מהמושבים ליד אלכס. ומייד בסיום הסצינה – מחיאות כפיים סוערות, הרבה יותר מאשר בכל שאר הסרטים.

בסיום הסצינה נחפזתי להודיע על הפסקה ומיהרתי להתייצב ליד אלכס והמשפחה של זיו. הרגשתי שאני חייב להגיד שלום, בסופו של דבר אני הייתי הקישור בינם ובין אלכס. הייתה שיחה מרגשת ומאוד חשובה, בעיקר בשבילן ובשביל אלכס, שהעניין הזה ישב לו על הלב כמו משקולת של 16 טון. הן הודו לנו שוב על שהזמנו אותן וכו’ וכו’, ואני חשבתי שרק עשינו את הדבר היחידי שהתקבל על הדעת, מכורח הנסיבות.

סיגל ונטלי (כך קוראים לאחות ולאימא) לא נשארו מן הסתם להמשך ההקרנות, אבל הערב המשיך בצורה טובה, ובסופו של דבר כולם התפזרו הביתה. מוכנים להתחיל לצלם את סרטי סוף השנה, צילומים שיתחילו ביום חמישי הקרוב.

בעצם זה לא נכון, לא התפזרנו הביתה. לא כולנו בכל אופן. אני ורוב הצוות שיצלם לי את הסרט, התפזרנו לסיור לוקיישן מורחב במרחבי הצילום של הסרט שלי, שיצטלם, אי”ה, בלילות רביעי וחמישי בשבוע הבא.

מיד כשאני מגיע לצילומים של סרטים שלי (תמיד, כאילו שאני כבר מומחה בזה, בסהך הכל סרט “כמעט-אמיתי” ראשון שלי), אני חושש שמא אני לא מוכן מספיק, אולי אני לא באמת יודע מה אני רוצה, סתם מגשש באפילה וזורק שטויות לאוויר. אבל הערב, כשהגענו לראשונה עם צוות ועם מצלמה למקומות. פשוט התחלתי לראות את הסרט. הדברים מתחברים לי. בכל פגישה שאני עושה עם הצלם, המפיקה או עוזר הבמאי שלי, אני מרגיש קרוב יותר להגשמת החזון הזה, והיום זה היה חזק הרבה יותר. פתאום ראיתי שכל הדברים שראיתי בדמיוני ניתנים לביצוע, ואפילו יותר טוב מכפי שחשבתי, ושרוב המכשולים שחזיתי הם לחלוטין עבירים.

עכשיו נשאר לי “רק” להעביר את כל מה שאני רואה בראש גם לשחקנים, ולצלם את זה. זה הכל.

קטן עלי, באמת.