שכול וכשלון*

“אתה יודע, יש המון ספרים זרוקים מחוץ לבית שלך”, אמרה לי האחות האמצעית כשנכנסה אל דירת הפלאים. “זה בטח מהשכנים החדשים, הם עשו סדר במחסנים מאחורה”, עוד לא הבנתי שיש המון ספרים זרוקים, מחוץ לבית שלי.

 

כשיצאנו מהבית בחלוף דקותיים, בדרכנו לבית הקפה השכונתי שנושא בשם האחות הקטנה, העפתי מבט על הערימה. באמת היו שם המון ספרים, זרוקים, מחוץ לבית שלי. “אם לא הייתי כל כך רעב וממהר לעבודה, הייתי מתחיל לחפור עכשיו”, אמרתי לאמצעית, “אני כל כך רעבה שאני לא יכולה לחשוב”, היא הסכימה איתי. בכל זאת העפתי מבט, בין המילים שהיו זרוקות שם הבחנתי בין השאר ב-גולדה מאיר, דוד בן-גוריון, ארלוזורוב, ירושלים ו-הרצל, כאן צריך כנראה להכניס מובאה על מות הציונות או משהו כזה.

 

חזרנו מהאוכל, עכשיו כבר מיהרתי הרבה יותר לעבודה, ואפילו לא הסתכלתי לכיוון הערימה שעדיין ישבה, או נכון יותר, נמרחה באותו מקום – על שפת המדרכה והכביש, היו שם המון ספרים, זרוקים, ליד הבית שלי.

 

קצת אחרי אחת בלילה ליוויתי חבר לדירת אחיו (סוף שבוע של איחוד משפחות, כנראה), והצעתי לו שנעבור ליד ערימת הספרים, אולי נשלוף משם משהו. עכשיו ראיתי שהיו שם גם ספרים נוספים בנוסף לאתוס הציוני. הרמתי ספר כחול ועבה, הוא היה ברוסית והכיל שירים (זיהיתי לפי מבנה השורות). “תגיד, אתה עדיין יודע לזהות אותיות רוסיות?” שאלתי את החבר, “יכול להיות שכתוב כאן פושקין?”, “בוא נראה – א’, ס’ , פ-ו-ש-ק-י-ן – כן, זה פושקין”, הוא קבע בנחרצות מתפלאת. המשכנו לדירה של אחיו.

 

כשחזרתי, החלטתי שאני חייב לקחת את הזמן ולבחון את העניין ברצינות. בכל זאת, היו שם המון ספרים זרוקים, ליד הבית שלי. כרעתי ברך, כראוי למעמד, והתחלתי להעביר ספרים מארגז קרוע אחד למשנהו, כשאני בוחן כל ספר וספר. היו שם עשרות ספרים – בעיקר בעברית, אבל גם ברוסית, גרמנית ואנגלית. פתחתי את הספר של פושקין, היה כתוב שם מספריו של ב”י (השם המלא שמור בזכרון שלי), זיהיתי את שמו של הדייר הקודם בדירה שמולי, שלא גר שם כבר שנים, עוד מלפני שאני נכנסתי לדירה. הספרים היו ישנים כולם, החדשים ביותר היו בני 25 שנים ומעלה. הניירות צהובים וחומים, על חלקם נקודות כתומות של לחות או השד יודע מה. אבל עדיין, גם אחרי השנים הארוכות של ההזנחה וגם אחרי ששכבו לפחות יום שלם על שפת הרחוב, רובם היו במצב טוב למדי, מספיק טוב כדי שאקח את אלו מהם שמצאו חן בעיני.

 

בסוף המיון הראשוני לקחתי כרך אחד מכתבי י”ח ברנר, שני כרכים של כתבי פושקין, ספר אחד של בנימין תמוז ואחד של בלזאק. כשהתרוממתי מהערימה ונכנסתי לבניין שלי, האמצעית הגיחה מאחורי. “ידעתי שאם מישהו יחפור בערימה של הספרים באמצע הלילה, זה אתה”, “ברור, יש שם אוצרות שאת לא מאמינה”, הודיתי בלי בושה, “רוצה להצטרף אלי לסיבוב נוסף?”

נחנו כמה דקות והתרעננו בבית. סיפרתי לה על האוצרות, וכעבור כמה דקות יצאנו שוב החוצה, לדוג ספרים מהארגזים שעוד לא הספקתי לנבור בהם. בסופו של הלילה הכנסתי לחדר שלי והושבתי לאחר כבוד על הטלוויזיה המיותרת שלי את הרשימה הבאה:

– כרכים 1, 3, 7, ו-10 מ- כל כתבי פושקין ברוסית, 1950-1951, מוסקבה.
– כרכים 5-8 מ- כל כתבי ברנר, התרצ”ז (1937), תל-אביב.
אנטומיה של בוגד, מאת איסר הראל, 1980, ירושלים.
שיחות עם סטאלין, מאת מילובאן דז’ילאס, 1962, תל-אביב.
– פרקי חיים (כרך א’), מאת אבא אבן, 1978, תל-אביב.
כתבי הרצל (כרך 10): ביוגרפיה, מאת אלכס ביין, התשכ”ה (1965), תל-אביב.
כתבי הרצל (כרכים 3-4): היומן ב’ ו-ג’, מאת תיאודור הרצל, התש”ך (1960), תל-אביב.
אליקום: ספר ההזיות, מאת בנימין תמוז, 1969, תל-אביב.
אז’ני גראנדה, מאת אונורה דה בלזק, 1965, תל-אביב.
A Passage in the Night, מאת שלום אש, 1953, ניו-יורק.
The Godfather, מאת מריו פוצו, 1970, ניו-יורק.

אמרתי לאמצעית שעד היום דווקא התרשמתי מהשכנים החדשים כאנשים איכותיים, בעיקר אחרי עבודת הגינון הנמרצת שהם ביצעו. אבל עכשיו אני פשוט לא מבין למה שמישהו יזרוק את הספרים האלה, ונשארו די הרבה פנינים בחוץ, לרחוב. אחרי שזיהיתי גם את שמו של בעל הבית הקודם שלי בכמה מהספרים (הבניין היה שייך למשפחה עד שנמכר לפני כמה חודשים לחברת ניהול נכסים), חשבתי להתקשר אליו למחרת, ולהגיד לו שהרכוש שלו זרוק ברחוב. אחר כך חשבתי לאסוף את כל הספרים בארגזים אצלי וללכת לחנויות יד שנייה, למכור, או פשוט לתת את הספרים.

כשיצאנו, האמצעית ואני, לארוחת הבוקר בצהרי שבת, רוב הספרים ככולם כבר לא היו שם. מעניין מי לקח אותם ולאן. האם השכנים החדשים התחרטו על העוולה שעשו לעשרות אלפי המילים שנזרקו לרחוב? האם עובר אורח העמיס אותם בתא המטען של מכוניתו ונסע לעשות עליהם קופה? או שאולי השמועה על הספרים הזרוקים פשטה ברחובות הסמוכים והשכנים ניצלו את הבוקר היפה כדי להרחיב את הספרייה הביתית, כפי שעשיתי אני בליל אמש?

אחר הצהריים ניצלתי כמה דקות פנויות ועברתי שוב על 20 הספרים החדשים שלי, העברתי עליהם סמרטוט יבש כדי להוריד מעט מהאבק, נוכחתי לראות שאחד מכרכי ברנר נמצא במצב רע מאוד, ושאלתי את עצמי מה אני הולך לעשות עם הדבר הזה שנחת עלי. החלטתי לשמור את רוב הספרים. שניים או שלושה יילכו באמת לחנויות יד שנייה. עכשיו צריך לעשות סדר מחודש בספרייה, שהתרחבה בחודשיים האחרונים בלא פחות משלושים(!) ספרים.

* שכול וכשלון, שיצא מחדש לפני כשנה וחצי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא הסיפור הראשון בכרך 5 של כל כתבי ברנר, והספר הבא שאקרא. את האלבום של הבילויים עוד לא שמעתי.

This entry was posted in דירה, ספרות וספרים. Bookmark the permalink.

1 Response to שכול וכשלון*

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s