יש סרטים בחיפה?

אומרים שפסטיבל הסרטים (הבינלאומי) בחיפה השנה חלש במיוחד. אני לא יודע לגבי במיוחד, יש לי רק ותק של שנתיים או שלוש בפסטיבל הזה, אבל כן, לפי הביקור החד יומי והדו סרטי שלי אמש (שלישי) בפסטיבל – הוא אכן חלש. מאוד.

 

זה דווקא התחיל בצורה טובה. בניגוד לשנה שעברה, לא היו בעיות כרטיסים שהוזמנו באשראי לאולם קריגר ומיקומם לא נודע עד היום. הכרטיסים חיכו במקום המיועד, וכך נותר לי ולאחות הבכירה זמן מספיק כדי לשבת על הדשא מחוץ לאולם ולבלוס גויאבות ופיסטוקים, הדיאטה הרשמית של מי שלא מספיק לאכול צהריים בחיפה.

 

אבל אז נכנסנו לסרט הראשון – זרים בניו-יורק.
ראשית לדברים הטובים – המקומות שלנו היו טובים. טובים מדי – ממש באמצע, ללא אפשרות מילוט. הצילומים של ניו-יורק מאוד מאוד יפים. לא פעם שאלתי את עצמי האם היחידה שאחראית על הצילומים האלה החליטה להתנתק לגמרי מהיחידה המרכזית של הסרט ולעשות כמה ממתקי עיניים בלי שום קשר לעלילה או לסגנון של שאר הסרט.
אגב עלילה, הסרט (שהופק על ידי שוודים ומשוחק על ידי אמריקאים, אף אחד מהם לא טוב מספיק כדי לזכור את השמות שלהם), מגולל את סיפורו של סידני, בחור פלורידיאני חביב ונאה שמחליט, שנה אחרי שאהובתו עזבה אותו, לשלוח לה הזמנה לגג מגדל האפייר סטייט בילדינג, ואז לזרוק את הסלולרי שלו לים ולטוס לניו-יורק. בניו יורק הוא פוגש את איימי, שבדיוק ערב לפני כן גילתה שבן-זוגה בוגד בה, והחליטה לעזוב אותו ולחזור לסן-פרנסיסקו. במהלך היומיים שאיימי וסידני מבלים ביחד בניו-יורק (שמורכבת כנראה רק מחלקים קטנטנים של מנהטן והסנטרל פארק) הם מדברים הרבה על אהבה, החיים וכל הדברים האלה שצריך להיות ממש מוכשר כדי ליצור מהם דיאלוגים טובים.
לצערינו הרב, כל העוסקים במלאכה בסרט הזה הם כנראה לא ממש מוכשרים, והתוצאה היא גיבוב שטויות מביך, מגובה במשחק מביך וצילום אההממ… מביך….? רק העריכה לא מביכה, היא פשוט גרועה ישר לפרצוף. כאילו לא הספיקו לנו הטחת הדיאלוגים המייגעים בניו-יורק, משום מה הוחלט שהסרט צריך להתחיל, מדי פעם לחזור, וכמעט להסתיים (וכמה שקיוויתי שהוא כבר ייגמר) בסצינות שהמילה מביכות תהיה לשון המעטה ביחס אליהן, שמגוללות את הימים האחרונים של סידני ואהובתו בפלורידה בסבלנות אין קץ (שהצופים לא בורכו בה, בשלב מסויים נשמעו גניחות והערות מבוכה מרחבי האולם, ולא רק משורה 9 כיסאות 15 ו-6). אוקי, נראה לי שהנקודה הובנה. הסרט הזה לא טוב.

 

עכשיו רצינו לראות את הסרט השני. אלא שלמארגני הפסטיבל היו תכניות מעט שונות. כשנכנסנו לאולם, ראינו שעל הכרטיסים לסרט כתוב “אלכסנדרה + טקס“. מסתבר שתא המבקרים מעניק הערב את הפרסים שלו. האמת היא שטקס לא ממש היה. מה שהיה זה מופע יחיד של גידי אורשר, מגובה בדוד וולך כסייד קיק (הוא עושה אסי דיין מעולה, ואפילו בלי להתכוון!).
והנה הזוכים בפרס פינצטת הזהב התשס”ח: הסרט הזר – חיים של אחרים, בכירה מוצדקת ולא מפתיעה. גם לא הפתיעה העובדה שבמאי הסרט לא נכח ב”טקס”, מי שאמור היה לאסוף את הפרס בשמו היה נציג משפחת שני מ”סרטי שני”, אבל הוא נתקע בפקקים או משהו, ולא הגיע.
בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר התחלקו בופור של יוסף סידר, שגם כן איחר, וחופשת קיץ של דוד וולף, שכאמור נכח, ואמר שהבחירה של המבקרים היא נכונה. לא יודע, לא ראיתי את חופשת קיץ.
וולך עלה שוב לבמה מייד לאחר מכן, במקום אסי דיין שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר (הפתעה הפתעה) ולא הגיע ל”טקס”, משום “שכבר היה בחיפה לפני יומיים”, לדברי אורשר.
את פרס השחקנית עלו לקבל ההורים של מילי אביטל מנודל שנמצאת בהריון בחו”ל. בשלב הזה סידר נכנס לאולם, ואנחנו כבר היינו מאוד עייפים, ומעט מודאגים לגבי הגעה לרכבת לרחובות בסוף הסרט.

 

למזלנו, לא היינו צריכים לחכות לסוף הסרט על אלכסנדרה, זקנה רוסייה שנוסעת לבקר את בנה הקצין שמשרת בצ’צ’ניה ועל מה שהיא רואה וחווה שם. אין ספק שאלכסנדר סוקולוב סוקורוב הוא במאי מוכשר, כבר מכותרות הפתיחה מרגישים שהפעם יש עסק עם מישהו שיודע מה הוא עושה. הבעיה היא כנראה אצלי, הסרטים האיטיים האלה, שלא קורה בהם כמעט כלום, ומשרטטים דמות של זקנות רוסיות שמלמלות לעצמן, ונראים כמו סרט תעמולה לצבא הרוסי, מרדימים אותי. זה כנראה תמיד ככה כשאני נפגש עם סוקולוב, גם בתיבה רוסית (המדהים, בדרכו המרדימה) עפעפי כבדו עלי.

 

מסתבר שהתכונה הזו היא משפחתית, כי גם האחות הבכירה נרדמה בשלב מסוים, שלאחריו החלטנו שיהיה חכם יותר לצאת החוצה, לאכול ארוחת ערב נורמלית ולחזור בניחותא למרכז הארץ ודרומה. אז עזבנו באמצע, במסגרת מה שנראה כגל עזיבה המוני מאודיטוריום לרחובות מרכז הכרמל, והתיישבנו במסעדה חביבה ושקטה במורד שדרות הנשיא. היה טעים, היה נעים, וחזרנו הביתה מרוצים ושבעים. חבל רק שהסרטים לא היו טובים.

Posted in קולנוע | 3 Comments

שי מוסיקלי לחג

הם אולי נראים כמו ילדים טובים ניו-המפשייר, החבר'ה האפורים מאחורה הם לא חלק מהלהקהאבל אל תתנו לפנים החיוורות של חברי Okkervil River, אחת הלהקות החמות כרגע בשוק האינדי האמריקאי, להטעות אתכם. מעבר לכך שהלהקה נוסדה רק לאחר מעבר לקולג’ באוסטין, טקסס, הכוח האמיתי שלהם הוא לא בשירים השקטים שמאכלסים את רוב האלבום האחרון והלא מושלם שלהם The Stage Names, אלא דווקא באותן התפרצויות רוק רועשות, כמו שני השירים המצויינים שפותחים את האלבום.

 

השיר הראשון, בעל הקליפ הלא רע בכלל, נקרא החיים שלנו הם לא סרט, או אולי:

 

 

השני, והטוב עוד יותר, לטעמי, טרם זכה לקליפ משלו, אבל הוא תועד בהופעה של החבר’ה בחנות התקליטים ווטרלו באוסטין. (ככה נראות הופעות באוזן השלישית?) לשיר קוראים Unless It Kicks והוא יותר טוב באלבום מאשר בהופעה הזו, אבל בכל זאת:

 

 

חג שמח! נצלו את שלל הפסטיבלים כדי לראות הרבה סרטים!

Posted in מוסיקה | Leave a comment

על קו המירוץ (מדוזות וביקור התזמורת)

ממש עוד מעט יוענקו פרסי אופיר, ונדע איזה סרט זכה בפרס הגדול ויינסה להשתלב ברשימת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בעוד כחצי שנה. בינתיים, הספקתי לראות את כל הסרטים המתחרים על הפרס הגדול, למעט חופשת קיץ. לצערי, אין לי זמן לכתוב על כל סרט בנפרד. בפוסט הזה אכתוב כמה מילים על שני הסרטים האחרונים שראיתי, מדוזות וביקור התזמורת. מכיוון שגם את בופור ראיתי בתקופה עמוסה במיוחד, אפילו יותר, נראה שמבין הסרטים הישראלים הבולטים של השנה רק נודל ותנועה מגונה יזכו לביקורת מקיפה (את הסודות לא ראיתי, ולאור מערכת היחסים שלי עם סרטיו האחרים של אבי נשר, כנראה גם לא אראה בקרוב).

 

Continue reading

Posted in ביקורת, קולנוע | 5 Comments

שנה טובה!

 

אוקי, לוח הזמנים השתנה קצת וכפי שניתן היה לראות לא העליתי את הפוסטים שהתחייבתי עליהם. לא נורא, הם עדיין בתכנון, ויש כבר עוד כמה שהצטברו על המדף. פשוט החיים, אתם יודעים, לפעמים משנים לך תוכניות וכו’…
בכל מקרה – שתהיה לכל מי שקורא את זהשנה טובה!

 

 

אני מצרף את אחד השירים הכי עצובים שאני מכיר, רק כדי לפתוח את השנה כמו שצריך. (ותודה לשירן שהזכיר לי את קיום השיר, אחרי ששכחתי ממנו לגמרי)

 

 

(אני יוצא לחופשונת בת שלושה ימים, נתראה כשאשוב)

Posted in כללי | Leave a comment

מיכאל קליינהאוס גיבור על (תנועה מגונה)

אני הולך ומשלים את פערי הצפייה שלי. אין לדעת, ייתכן אפילו שעד טקס פרסי אופיר (בעוד שבוע וחצי) אראה את רוב הסרטים המועמדים בשלל הקטגוריות העלילתיות (את הסודות אין סיכוי שאראה, כך שנשאר לי להשלים רק את חופשת קיץ ואת ביקור התזמורת). בימים האחרונים ראיתי את תנועה מגונה הטוב מאוד (מועמד על בימוי, שלל קטגוריות משחק ועוד), ואת מדוזות הטוב עוד יותר, עליו אכתוב מחר (אולי).

 

Continue reading

Posted in ביקורת, קולנוע | 1 Comment

המוסד מת מצחוק

סופסוף יש לי קצת חופש, ואני מנצל אותו לראות סרטים (בקולנוע!) ולקרוא (מטלות שבאמת צריך לעשות יחכו לימים העמוסים כרגיל). מחר אני מתכנן לראות את הסרט החמישי תוך שלושה ימים, ואז לנוח קצת עד ביקור התזמורת. בינתיים, הנה פסקאות קצרות על שניים מסרטי הימים האחרונים – המוסד הסגור, והנסיכה בעור החמור. Continue reading

Posted in קולנוע | 5 Comments

שכול וכשלון*

“אתה יודע, יש המון ספרים זרוקים מחוץ לבית שלך”, אמרה לי האחות האמצעית כשנכנסה אל דירת הפלאים. “זה בטח מהשכנים החדשים, הם עשו סדר במחסנים מאחורה”, עוד לא הבנתי שיש המון ספרים זרוקים, מחוץ לבית שלי.

Continue reading

Posted in דירה, ספרות וספרים | 1 Comment

רביעי, שלוש פעמים כי טוב

שלוש הופעות מעולות היום:

Nine Inch Nails, שאני לא כל כך מכיר, יופיעו בגני התערוכה. טרנט רנזור, האיש מאחורי השם והמוסיקה, כתב גם מוזיקה לכביש אבוד של דיוויד לינץ’ (אני חייב לראות את הסרט הזה שוב בקרוב). הנה סצינת הסיום של הסרט (בהופעה UNKLE המעולים יחליפו את דיוויד בואי כחימום):

עדיין בצפון העיר, בזאפה, יש מופע רגוע מהרגיל של ג’ירפות. הקליפ שלהם לחייב לשכב הוא יופי של דבר בעיני:

ובדרום הרחוק, בבארבי, תמצאו אותי בהופעה של שלום גד.

שכחתי משהו?

Posted in מוסיקה | Leave a comment

כמה חם היה?

לא רק בקולנוע הקיץ הזה עומד בסימן מספר שלוש (ספיידרמן, שרק, שודדי הקריביים, זהות… וכו’), אתמול התקיים פסטיבל פולקל’ה השלישי (להתרשמות לחצו כאן) במועדון שור 3 בדרום תל-אביב. היה די מצוין, חבל רק שהיה חם בצורה בלתי נסבלת. כמה חם היה? בואו נגיד שעזבתי בערך בשמונה וחצי בערב, כי פשוט לא הייתי מסוגל לעמוד בזה יותר. אבל בכל מקרה, הנה רשמי מארבע וחצי שעות של פולקל’ה 3:

נכנסתי פנימה באמצע ההופעה של שי טוכנר ונהניתי מאוד – למרות שמעולם לא שמעתי עליו. השירים האירים (או סקוטים) שלו היו הדבר הכי מרענן ששמעתי שם. שיר הרווק בסוף היה יופי של דבר.

מיכל לוטן שהחליפה את את טוכנר על הבמה החמימה (בשלב זה היא עוד הייתה חמימה) הייתה לא פחות ממעולה לדעתי, עליה רק שמעתי מילים טובות עד היום אבל מעולם לא שמעתי אותה שרה. אין ספק שיש לה את זה! איזה קול אדיר יש לה! וגם השירים מהנים ביותר.

יונתן גת (מונוטוניקס)- אכן “לעניים” כפי שהגדיר זאת mememe בתגובה בעונג שבת. ההתחלה הייתה לא משהו, שני השירים האחרונים היו פיצוץ, ואני מתעלם מהמחווה ל-לי הייזלווד ומקווה שגת והחבר’ה ישתפרו בנושא הזה עד יום ראשון הבא.

דויד פרץ – האמת היא שהייתי בטוח שברגע שהאיש הגדול מבאר שבע יעלה לבמה (שבשלב הזה כבר התקרבה לנקודת הרתיחה) הקהל ישתתק וויביט ממוגנט אל הגיטרה הכסופה, אבל זה לא קרה, לפחות לא עד שהשתקתי את הילדון לידי וביקשתי ממנו שייתן לי לשמוע גם קצת מוזיקה בנוסף לשיחות הפרטיות שלו. אין ספק שפרץ יודע להופיע, לשיר ולנגן (וכן, גם לכתוב) אבל השיר הראשון שלו זחל קצת עד שהגיעה מחוונת למינימל קומפקט ששדרגה את כל הערב, ומכאן והלאה הוא כבר לא היה צריך להתאמץ כדי שאני אגיד שהוא היה ההופעה הכי טובה עד כה, גם בגלל הסיפורים ובעיקר כי הוא נכנס כולו אל השיר בצורה מפעימה.

כשנועה בביוף עלתה לבמה, כבר לא הייתי יכול לסבול את החום ויצאתי לשאוף קצת אוויר. מבחוץ ניתן היה לשמוע שלבחורה יש קול מעולה, אבל לא התעמקתי בשירים, אלא בהחזרת נוזלים לגוף. חזרתי פנימה לקראת סוף ההופעה שלה.

עמית ארז – כבר כשהוא עלה על הבמה אפשר היה להבין שהוא אחד מה”כוכבים” של הפסטיבל (כאילו שיש כזה דבר באינדי הישראלי). והאמת היא שכל מחיאת כף וצרחת אהבה שהאיש הצעיר הזה מקבל, הוא מקבל בזכות. לא ייאמן כמה כישרון ויכולת יש בגרון שלו ובידיים שלו, כשהוא מנגן ושר זה נשמע כאילו יש להקה שלמה כולל זמרי ליווי על הבמה. וכמה שהשירים שלו יפים גם בשמיעה בלבד, לראות אותו לבד על הבמה (עכשיו היא כבר ממש רתחה) זה משהו שחייבים לעשות, ולא רק פעם אחת. איזה מלך.

נעם רותם – האמת צריכה להיאמר, די אהבתי את קרח 9, חשבתי שיש בהם הרבה פוטנציאל לא ממומש. לעומת זאת, מהמעט שיצא לי לשמוע עד היום משיריו העצמאים של נעם לא התלהבתי כל כך, הכשרון לא הלך לשום מקום, רק נראה לי שהוא עדיין לא לגמרי התאקלם במקום החדש שלו. לא הצלחתי להתלהב מהשירים שפתחו את ההופעה שלו, אבל ברגע שהוא הכניס קצת אנרגיות לשירים, או במילים אחרות, כשהוא ביצע את “אסף אמדורסקי” (או כמו שבוצע אתמול – “אביב מארק”), הוא הפך לאחד המופיעים המוצלחים ביותר של היום. זה כמובן רק השתפר כשרונה קינן עלתה לנגן ולשיר איתו ואחריה הצטרף גם עמית ארז, וכך הם גילו לי גם שירים יפים מתוך האלבום החדש של נעם – עזרה בדרך.

אמנם אמרתי שאשאר גם להופעות של דני הדר, גבע אלון, קטמין וכו’, אבל החום הכניע אותי. מייד בתום ההופעה של נעם רותם יצאתי לנסוע קצת בבריזה של תחילת ספטמבר ולא חזרתי שוב לרחוב משה מאור.
אני בטוח שהפסדתי, אבל אם אפשר לדאוג לזה שבפעם הבאה הפסטיבל יתקיים בחורף (כנהוג) או במקום ממוזג (כנדרש) – אני מבטיח להישאר עד הסוף.

Posted in מוסיקה | 3 Comments

שלום, גד

לא הקליפ הכי יפה בעולם.

אני לא בטוח שאפשר להגיד את אותו הדבר על השיר.

לפעמים אתה רואה מישהו ברחוב, ולא יכול שלא לחייך אליו. ככה היה לי היום עם שלום גד, חלפנו אחד על פני אופני השני. הוא נשא כלי ניקיון ושמע מוסיקה באוזניות, אני נשאתי את עצמי ותופפתי לעצמי על הרגל.

ב-5 בספטמבר, בבארבי. הגיע הזמן שאלך להופעה טובה.

(אה כן, השיר מוקדש למישהי)

Posted in מוסיקה | 2 Comments