נטילת אחריות

אני חייב התנצלות לכל מי שנפגע בפיגוע בדימונה, זה הכל באשמתי.

הרי ברור שאם לא הייתי שואל ממקום העבודה שלי את תנין פיגוע של אסף גברון, לא היו מתפוצצים יום לאחר מכן 2 מחבלים. הקוסמוס היה צריך את הטריגר המעורר הזה לתקופת הפיגועים.

אבל מה לעשות שמשום מה יש ארגז מלא בספרים בקומה השנייה? הם עמדו שם שבועות ארוכים והתאפקתי. בסוף לא עמדתי בפיתוי (אני לא מצליח לעצור את עצמי מול ערימות ספרים), לקחתי את תנין פיגוע ואת פיקניק של ארנה קזין. יום אחר כך המחבלים התפוצצו, והשוטר ירה לאחד מהם בראש וכו’ וכו’.

אז אני מתנצל, ומודיע – הפסקתי לקרוא,  7 פרקים של פיגועים הספיקו לי. אני עובר לפיקניק, אלוהים יודע מה ייצא מזה.

לקריאה נוספת בנושא: דבורית שרגל.

בקרוב – פוסטים אמיתיים, עם קולנוע, מוסיקה וכו’.

Posted in הרהורים, ספרות וספרים | Leave a comment

הוא איבד שליטה

אם אתם הוא איבד שליטהרוצים לקרוא פוסט יפה שאינו ביקורת על קונטרול של אנטון קורביין, שהוצג אמש בסינמטק, לכו לכאן, בועז כהן המופלא מתאר שם את הסרט במילים יפות.

אם אתם רוצים רטרוספקטיבה מקיפה למדי על הקליפים של מר קוביין (זה בטח משעשע אותו כשקוראים לו “מר”), מזל שיאיר רוה דאג לכם כבר לפני חצי שנה.

אם אתם רוצים לדעת מה השיר הכי יפה בעולם לדעתי (וכן, אני לא מקורי במיוחד), רמז לזה מחכה לכם כאן.

אם אתם רוצים לדעת את דעתי על הסרט, אומר לכם שהוא טוב מאוד, גם למי שלא מכיר ואוהב את Joy Division, אבל בעיקר למי שכן (כמוני).

אם אתם רוצים לראות את קונטרול בקולנוע ולא הגעתם אתמול להקרנה בסינמטק ת”א, דברו עם החברים בסרטי אורלנדו. אמנם יש שמועות על כך שהסרט יופץ בארץ, אבל אין לכך עדויות (בערך כמו הקרנות של אני לא שם בסינמטקים).

אם אתם מעדיפים להתרשם קודם מ-Joy Division כפי שהופיעה בזמן אמת, אתם יכולים לצפות בקטע הבא:

ואם אתם שואלים את עצמכם אם אני הולך לחזור ולעדכן כאן לעתים קרובות יותר, אין לי תשובה בשבילכם (אבל אם לשפוט לפי הזמן שלקח לי לגרום לפוסט הזה להיראות נורמלי, אז כנראה לא)

Posted in מוסיקה, קולנוע | 10 Comments

המאוורר ימשיך להסתובב

עד לפני רגע ישבתי ובהיתי ברצפה. רק טרטור המאוורר הישן שלי העיד שהזמן עובר ושהכל משתנה תמיד.

פתאום התעוררתי, אבל עוד לא ממש.

מחר אנחנו נפגשים לראשונה לקראת שנת הלימודים הבאה. ומחרתיים יוכל מי שיירצה לציין שנה לפוסט הראשון שלי.

מה שאני מנסה להגיד זה שזה לא מקרי שאני כמעט ולא כותב כאן. זה גם לא מכוון. פשוט לא בא לי. ולא נראה לי שיבוא בקרוב.

יש משהו מזויף בחיים האינטרנטים האלה. וזה נמאס. צריך לנסות לחיות קצת יותר גם מחוץ למקלדת ולמסך.

אני לא סוגר כלום, רק מנסה להבהיר מה קורה.

בהחלט ייתכן שאחזור לכאן מתישהו, אולי זה אפילו יהיה מחר או מחרתיים, אבל כרגע זה לא נראה ככה.

בינתיים – לילה טוב, ובהצלחה.

Posted in כללי | 2 Comments

יש סרטים בחיפה?

אומרים שפסטיבל הסרטים (הבינלאומי) בחיפה השנה חלש במיוחד. אני לא יודע לגבי במיוחד, יש לי רק ותק של שנתיים או שלוש בפסטיבל הזה, אבל כן, לפי הביקור החד יומי והדו סרטי שלי אמש (שלישי) בפסטיבל – הוא אכן חלש. מאוד.

 

זה דווקא התחיל בצורה טובה. בניגוד לשנה שעברה, לא היו בעיות כרטיסים שהוזמנו באשראי לאולם קריגר ומיקומם לא נודע עד היום. הכרטיסים חיכו במקום המיועד, וכך נותר לי ולאחות הבכירה זמן מספיק כדי לשבת על הדשא מחוץ לאולם ולבלוס גויאבות ופיסטוקים, הדיאטה הרשמית של מי שלא מספיק לאכול צהריים בחיפה.

 

אבל אז נכנסנו לסרט הראשון – זרים בניו-יורק.
ראשית לדברים הטובים – המקומות שלנו היו טובים. טובים מדי – ממש באמצע, ללא אפשרות מילוט. הצילומים של ניו-יורק מאוד מאוד יפים. לא פעם שאלתי את עצמי האם היחידה שאחראית על הצילומים האלה החליטה להתנתק לגמרי מהיחידה המרכזית של הסרט ולעשות כמה ממתקי עיניים בלי שום קשר לעלילה או לסגנון של שאר הסרט.
אגב עלילה, הסרט (שהופק על ידי שוודים ומשוחק על ידי אמריקאים, אף אחד מהם לא טוב מספיק כדי לזכור את השמות שלהם), מגולל את סיפורו של סידני, בחור פלורידיאני חביב ונאה שמחליט, שנה אחרי שאהובתו עזבה אותו, לשלוח לה הזמנה לגג מגדל האפייר סטייט בילדינג, ואז לזרוק את הסלולרי שלו לים ולטוס לניו-יורק. בניו יורק הוא פוגש את איימי, שבדיוק ערב לפני כן גילתה שבן-זוגה בוגד בה, והחליטה לעזוב אותו ולחזור לסן-פרנסיסקו. במהלך היומיים שאיימי וסידני מבלים ביחד בניו-יורק (שמורכבת כנראה רק מחלקים קטנטנים של מנהטן והסנטרל פארק) הם מדברים הרבה על אהבה, החיים וכל הדברים האלה שצריך להיות ממש מוכשר כדי ליצור מהם דיאלוגים טובים.
לצערינו הרב, כל העוסקים במלאכה בסרט הזה הם כנראה לא ממש מוכשרים, והתוצאה היא גיבוב שטויות מביך, מגובה במשחק מביך וצילום אההממ… מביך….? רק העריכה לא מביכה, היא פשוט גרועה ישר לפרצוף. כאילו לא הספיקו לנו הטחת הדיאלוגים המייגעים בניו-יורק, משום מה הוחלט שהסרט צריך להתחיל, מדי פעם לחזור, וכמעט להסתיים (וכמה שקיוויתי שהוא כבר ייגמר) בסצינות שהמילה מביכות תהיה לשון המעטה ביחס אליהן, שמגוללות את הימים האחרונים של סידני ואהובתו בפלורידה בסבלנות אין קץ (שהצופים לא בורכו בה, בשלב מסויים נשמעו גניחות והערות מבוכה מרחבי האולם, ולא רק משורה 9 כיסאות 15 ו-6). אוקי, נראה לי שהנקודה הובנה. הסרט הזה לא טוב.

 

עכשיו רצינו לראות את הסרט השני. אלא שלמארגני הפסטיבל היו תכניות מעט שונות. כשנכנסנו לאולם, ראינו שעל הכרטיסים לסרט כתוב “אלכסנדרה + טקס“. מסתבר שתא המבקרים מעניק הערב את הפרסים שלו. האמת היא שטקס לא ממש היה. מה שהיה זה מופע יחיד של גידי אורשר, מגובה בדוד וולך כסייד קיק (הוא עושה אסי דיין מעולה, ואפילו בלי להתכוון!).
והנה הזוכים בפרס פינצטת הזהב התשס”ח: הסרט הזר – חיים של אחרים, בכירה מוצדקת ולא מפתיעה. גם לא הפתיעה העובדה שבמאי הסרט לא נכח ב”טקס”, מי שאמור היה לאסוף את הפרס בשמו היה נציג משפחת שני מ”סרטי שני”, אבל הוא נתקע בפקקים או משהו, ולא הגיע.
בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר התחלקו בופור של יוסף סידר, שגם כן איחר, וחופשת קיץ של דוד וולף, שכאמור נכח, ואמר שהבחירה של המבקרים היא נכונה. לא יודע, לא ראיתי את חופשת קיץ.
וולך עלה שוב לבמה מייד לאחר מכן, במקום אסי דיין שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר (הפתעה הפתעה) ולא הגיע ל”טקס”, משום “שכבר היה בחיפה לפני יומיים”, לדברי אורשר.
את פרס השחקנית עלו לקבל ההורים של מילי אביטל מנודל שנמצאת בהריון בחו”ל. בשלב הזה סידר נכנס לאולם, ואנחנו כבר היינו מאוד עייפים, ומעט מודאגים לגבי הגעה לרכבת לרחובות בסוף הסרט.

 

למזלנו, לא היינו צריכים לחכות לסוף הסרט על אלכסנדרה, זקנה רוסייה שנוסעת לבקר את בנה הקצין שמשרת בצ’צ’ניה ועל מה שהיא רואה וחווה שם. אין ספק שאלכסנדר סוקולוב סוקורוב הוא במאי מוכשר, כבר מכותרות הפתיחה מרגישים שהפעם יש עסק עם מישהו שיודע מה הוא עושה. הבעיה היא כנראה אצלי, הסרטים האיטיים האלה, שלא קורה בהם כמעט כלום, ומשרטטים דמות של זקנות רוסיות שמלמלות לעצמן, ונראים כמו סרט תעמולה לצבא הרוסי, מרדימים אותי. זה כנראה תמיד ככה כשאני נפגש עם סוקולוב, גם בתיבה רוסית (המדהים, בדרכו המרדימה) עפעפי כבדו עלי.

 

מסתבר שהתכונה הזו היא משפחתית, כי גם האחות הבכירה נרדמה בשלב מסוים, שלאחריו החלטנו שיהיה חכם יותר לצאת החוצה, לאכול ארוחת ערב נורמלית ולחזור בניחותא למרכז הארץ ודרומה. אז עזבנו באמצע, במסגרת מה שנראה כגל עזיבה המוני מאודיטוריום לרחובות מרכז הכרמל, והתיישבנו במסעדה חביבה ושקטה במורד שדרות הנשיא. היה טעים, היה נעים, וחזרנו הביתה מרוצים ושבעים. חבל רק שהסרטים לא היו טובים.

Posted in קולנוע | 3 Comments

שי מוסיקלי לחג

הם אולי נראים כמו ילדים טובים ניו-המפשייר, החבר'ה האפורים מאחורה הם לא חלק מהלהקהאבל אל תתנו לפנים החיוורות של חברי Okkervil River, אחת הלהקות החמות כרגע בשוק האינדי האמריקאי, להטעות אתכם. מעבר לכך שהלהקה נוסדה רק לאחר מעבר לקולג’ באוסטין, טקסס, הכוח האמיתי שלהם הוא לא בשירים השקטים שמאכלסים את רוב האלבום האחרון והלא מושלם שלהם The Stage Names, אלא דווקא באותן התפרצויות רוק רועשות, כמו שני השירים המצויינים שפותחים את האלבום.

 

השיר הראשון, בעל הקליפ הלא רע בכלל, נקרא החיים שלנו הם לא סרט, או אולי:

 

 

השני, והטוב עוד יותר, לטעמי, טרם זכה לקליפ משלו, אבל הוא תועד בהופעה של החבר’ה בחנות התקליטים ווטרלו באוסטין. (ככה נראות הופעות באוזן השלישית?) לשיר קוראים Unless It Kicks והוא יותר טוב באלבום מאשר בהופעה הזו, אבל בכל זאת:

 

 

חג שמח! נצלו את שלל הפסטיבלים כדי לראות הרבה סרטים!

Posted in מוסיקה | Leave a comment

על קו המירוץ (מדוזות וביקור התזמורת)

ממש עוד מעט יוענקו פרסי אופיר, ונדע איזה סרט זכה בפרס הגדול ויינסה להשתלב ברשימת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בעוד כחצי שנה. בינתיים, הספקתי לראות את כל הסרטים המתחרים על הפרס הגדול, למעט חופשת קיץ. לצערי, אין לי זמן לכתוב על כל סרט בנפרד. בפוסט הזה אכתוב כמה מילים על שני הסרטים האחרונים שראיתי, מדוזות וביקור התזמורת. מכיוון שגם את בופור ראיתי בתקופה עמוסה במיוחד, אפילו יותר, נראה שמבין הסרטים הישראלים הבולטים של השנה רק נודל ותנועה מגונה יזכו לביקורת מקיפה (את הסודות לא ראיתי, ולאור מערכת היחסים שלי עם סרטיו האחרים של אבי נשר, כנראה גם לא אראה בקרוב).

 

Continue reading

Posted in ביקורת, קולנוע | 5 Comments

שנה טובה!

 

אוקי, לוח הזמנים השתנה קצת וכפי שניתן היה לראות לא העליתי את הפוסטים שהתחייבתי עליהם. לא נורא, הם עדיין בתכנון, ויש כבר עוד כמה שהצטברו על המדף. פשוט החיים, אתם יודעים, לפעמים משנים לך תוכניות וכו’…
בכל מקרה – שתהיה לכל מי שקורא את זהשנה טובה!

 

 

אני מצרף את אחד השירים הכי עצובים שאני מכיר, רק כדי לפתוח את השנה כמו שצריך. (ותודה לשירן שהזכיר לי את קיום השיר, אחרי ששכחתי ממנו לגמרי)

 

 

(אני יוצא לחופשונת בת שלושה ימים, נתראה כשאשוב)

Posted in כללי | Leave a comment