אני יודע שהבטחתי שהבלוג סגור, אבל אני חייב עדכון אחד אחרון*.
הסרט שלי, שירות עצמי, זכה בציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע ההומו לסבי בי וטראנס!
ציון לשבח אמנם לא טומן בחובו פרס כספי או פיזי כלשהו, אבל עדיין מדובר מבחינתי בהרבה כבוד והרבה שמחה.
כשעליתי לבמה של הסינמטק לקבל את התעודה חשבתי אולי להגיד כמה מילים, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את זה לנטעלי בראון שהסרט שלה געוואלד זכה (בצדק) במקום הראשון. אז אני הולך לנצל את הבמה החצי ציבורית כאן לומר שוב תודה לכל הצוות המדהים שעשה איתי את הסרט, ובמיוחד לשחקנים – עמית זמיר ומשה בן-עבד, וגם תודה מיוחדת ליאיר הוכנר שרצה את הסרט לפסטיבל עוד לפני שבכלל הסתיימה כתיבת התסריט, ונתן לי את ההזדמנות להציג את הסרט שלי מול אולם מלא בסינמטק, שזה סוג של הגשמת חלום**
ובכלל כמה מילים על הפסטיבל הזה: זה לא מובן מאליו שיש מקום לפסטיבל קולנוע להט”בי, הרבה אנשים יכולים לשאול, ואף שואלים, מה בכלל מייחד פסטיבל כזה? למה צריך מסגרת שונה לסרטים האלה? אני לא בטוח שאני, בחור “סטרייט”, יכול לענות על השאלות האלה בצורה הטובה ביותר, אבל אני כן יכול לומר שהמסגרת הקווירית של הפסטיבל הזה נותנת במה לסרטים שהם – גם מבחינה קולנועית – אלטרנטיבה אמיתית למה שמוצג בכל מקום אחר, כולל פסטיבלים וכולל מסגרות נסיוניות כאלה ואחרות. בנוסף הפסטיבל נותן לקבוצת המיעוט הלהט”בית, שכמובן איננה מקשה אחת, עוד מקום לחגוג את עצם היותם מי שהם. אלו אנשים שלעתים, וכמה מאיתנו נוטים לשכוח את זה, חיים עדיין חיי שקר עם עצמם ועם הסובבים אותם ומרגישים מאוימים בגלל ועל ידי הזהות המינית שלהם ועדיין לא זוכים לשוויון זכויות, לא באופן רשמי ולא באופן חברתי. מעבר לכך, בתור מי שמתעניין מאוד בתרבות קווירית ונמשך אליה כבר שנים ארוכות, אני מודה שיש משהו ביצירה הקווירית שמונע מאנרגיות שפשוט חסרות ביצירות “סטרייטיות” רבות. חוץ מזה, כאמור, התכנייה של הפסטיבל, שלצערי לא יצא לי לשהות בו זמן רב, באמת הציגה סרטים מסקרנים ואיכותיים (לפי התגובות ששמעתי).
עוד על הפסטיבל – בעינהדג ובסינמסקופ.
בקיצור – כל הכבוד ליאיר על הארגון ועל היוזמה ועל ההמשכיות (זהו הפסטיבל ה-3, ומי ייתן שנזכה לעוד רבים וטובים).
* אני מקווה שבימים הקרובים יתאפשר להעלות לפחות חלק מהסרט לאינטרנט ואז יהיה עדכון אחרון בהחלט.
** האמת שלגמרי חשבתי לוותר בשלב הזה של חיי על בימוי, אבל אירועי הימים האחרונים החזירו לי את החשק, אז זה המקום לציין שהחלום יוגשם במלואו כשפיצ’ר שלי יוקרן שם (למרות שעד שזה יקרה, הוא כבר לא ייקרא מרכז דורון לקולנוע אלא מרכז מארק ריץ לקולנוע).